בימים כאלה, כשאנחנו הרבה בבית ולא תמיד מבחירה, קל לשקוע. לכאורה, “לא לעשות כלום כי מלחמה” מרגיש מנחם. בפועל, חוסר עשייה לאורך זמן עשוי להיות לא מנחם אלא שוחק. הבור הכי זמין הוא ישיבה, אכילה וגלילה, וחוזר חלילה. כולנו נופלים לשם לפעמים. ואז קמים אחרי שעתיים, לא מבינים לאן הזמן נעלם, ולעיתים מרגישים עם פחות כוח, פחות חשק ופחות מצב רוח ממה שהיה לפני שהתיישבנו. ההסבר שאנחנו נותנים לעצמנו משכנע ומוצדק: “אין כוח”, “אין חשק”, “מותר לי”. הכול נכון. אחרי תקופה של מתח מתמשך, ברור שמותר

זו אחת השאלות הכי טבעיות שיש, במיוחד כשמדובר בהחלטה שמרגישה גדולה: להתחיל טיפול, להשקיע זמן, כסף, אנרגיה, ולהיכנס למשהו שלא תמיד ברור איך מודדים אותו. הרבה אנשים (מטופלים מבוגרים וגם הורים שמביאים לטיפול את ילדיהם) מחפשים סימן “אובייקטיבי” כזה שיגיד: הנה, זה עובד. אבל טיפול הוא לא כמו בדיקות דם. אין מספר שיוצא בסוף, אין מדד חד שמכריע, ואין “בדיקה מדויקת” שמסמנת וי. וזה בדיוק מה שמפעיל את אחד החסמים הכי שכיחים: אמביוולנטיות. רצון לשינוי, לצד פחד להתחייב למשהו לא ידוע. לפעמים

יש ציפייה שעם הגיל והניסיון נהיה החלטיים יותר. שנדע מהר מה נכון לנו, שנבחר בביטחון. אבל אצל רבים קורה דווקא ההפך. עם השנים אנחנו רואים יותר. מבינים מורכבות, מזהים השלכות, חשים מחירים רגשיים. כבר אי אפשר לבחור רק מתוך דחף או אינטואיציה רגעית – יש עבר, יש אחריות, יש אנשים נוספים שנוכחים בהחלטה. וכשיש יותר זוויות, יש גם יותר בלבול. הבלבול הזה אינו סימן לחוסר בשלות. לעיתים הוא עדות לנפש שעובדת, שמסוגלת להחזיק גם רצון וגם פחד, גם כמיהה לשינוי וגם צורך ביציבות. רבים מספרים שדווקא