אלימות בין בני נוער: כשהילד שלך נפגע או פגע

בשבוע האחרון העיר מודיעין געשה, וממשיכה לגעוש, בעקבות אירועי אלימות קשים בין בני נוער.

גם בלי להיכנס לפרטים של כל מקרה, עצם העובדה שאירועים כאלה מתרחשים בתוך המרחבים היומיומיים והמוכרים של הילדים שלנו, בעיר שלנו, מטלטלת את תחושת הביטחון של ילדים והורים.

קל לחשוב על מקרים כאלה כאילו הם שייכים לעולם אחר, רחוק מאיתנו. אבל אלה הילדים של כולנו כאן במודיעין: ילדים שהולכים לחוגים, נפגשים עם חברים, רוקדים בזוז במחול ואוכלים גלידה במע״ר בערב.

אף ילד לא חסין מפני אלימות, ולאף הורה לא מובטח שהילד שלו לא יהיה הקורבן הבא, או הפוגע הבא. זה מרחף מעל כולנו, ללא יוצא מן הכלל.

אז מה עושים?

אי אפשר לשלוט על הכול, להגן על כולם, לנטר כל חניון, גינה ופינת רחוב. אי אפשר לנעול את הילדים בבית, ואי אפשר לחשוב ששיחות ההסברה בבתי הספר והמכתבים להורים ימנעו לבדם את המקרה הקשה הבא. אלה צעדים חשובים והכרחיים, ולצידם התקווה שהעבודה החינוכית נושאת פרי. ובמקביל, עלינו כהורים לדעת איך להגיב כשאירוע כזה נוגע בילדים שלנו, בין אם נפגעו בעצמם או פגעו באחרים.

אם הילד או הילדה שלכם היו קורבן לאלימות מצד בני נוער או ילדים אחרים, מעבר לדיווח לגורמים הרלוונטיים כמו משטרה, צוות בית הספר וגורמי טיפול וחינוך, התפקיד הראשון שלנו הוא להיות שם בשבילם.

פעמים רבות, לתחושות העלבון וההשפלה נלווית גם תחושת אשמה:

אולי אם לא הייתי אומרת את זה, זה לא היה קורה. אולי אם לא הייתי עונה, הוא היה הולך. אולי הייתי צריכה לעשות משהו אחר. אולי הגזמתי.

התפקיד שלנו כהורים הוא לנקוט עמדה ברורה וחד משמעית, שמייצרת ביטחון ועוגן עבור הילד:

אתה לא אשם. את לא אשמה. האחריות לפגיעה היא של מי שפגע בך.

אפשר לדבר בהמשך על בחירות, גבולות, זהירות או דרכי תגובה, אך חשוב שהמסר הראשוני לילד יהיה ברור: האלימות שהופנתה כלפיך אינה באשמתך.

ילדים שונים מגיבים באופנים שונים למקרים כאלה. יש שנסגרים בתוך עצמם, ויש כאלה שרוצים לדבר ולשתף. עלינו כהורים לפגוש את הילד במקום שבו הוא נמצא: לא לדחוק במי שמבקש לא לשתף, ולהיות זמינים ונוכחים עבור מי שכן רוצה לדבר.

ייתכן שנראה גם דפוסים שונים של תפקוד: פעלתנות ועשייה לצד הימנעות והסתגרות, ניתוק רגשי, עצב, כעס, פחד או בלבול. כל קשת הרגשות יכולה להופיע, ולכל התחושות יש מקום ותוקף.

מקרי אלימות יכולים לערער אצל ילדים ונערים אמונות בסיסיות לגבי העולם. העולם עלול להיראות להם פתאום כמקום מסוכן ולא בטוח. חשוב להקשיב לאמירות האלה, לא לבטל אותן, ובמקביל לעזור לילדים למסגר את המחשבות:

מה שקרה היה קשה ומפחיד, אבל הוא לא משנה את כל המציאות. לא כל מקום מסוכן. לא כל ילד יפגע בך. ואנחנו איתך, גם אחרי מה שקרה.

לצד התמיכה בילדים שנפגעו, חשוב לדבר גם על הצד השני: מה עושים כשהילד שלנו הוא זה שפגע, השתתף, עודד, צילם, הפיץ או עמד מהצד?

זה אחד הרגעים הקשים ביותר להורה. טבעי לרצות להגן על הילד שלנו, להסביר, לצמצם, להגיד ״הוא לא כזה״, ״זה יצא מפרופורציה״, ״כולם היו שם״, או ״היא רק נגררה אחרי אחרים״. אבל דווקא ברגעים כאלה, התפקיד ההורי הוא לא לטשטש את האירוע, אלא לעזור לילד לפגוש את האחריות שלו.

לקחת אחריות לא אומר לוותר על הילד. להפך. זה אומר להגיד לו: אנחנו איתך, אבל אנחנו לא נצדיק פגיעה באחר. אנחנו נעזור לך להבין מה קרה, מה הייתה האחריות שלך, מה הנזק שנגרם, ואיך מתחילים לתקן.

חשוב לא לצמצם את האירוע ולא למהר להסביר אותו רק בלחץ חברתי, בצחוק, באי־הבנה או ב״כולם עושים את זה״. גם אם היו נסיבות מורכבות, גם אם הילד שלנו לא היה היחיד, וגם אם הוא עצמו מבולבל או מוצף, עדיין יש מקום ברור לאחריות, לגבולות ולתיקון, ולמבוגר אוהב ואחראי שיציב גבולות אלו.

בין אם הילד נפגע ובין אם היה מעורב בפגיעה באחר, חשוב לא להישאר עם האירוע רק בתוך הבית. כדאי לקיים קשר רציף עם גורמי בית הספר והצוות החינוכי, לשתף פעולה עם הגורמים הרלוונטיים, ולבקש להיות שותפים לתכנית התערבות שמחזיקה גם תמיכה רגשית, גם גבולות ברורים וגם אפשרות לתיקון.

בסופו של דבר, ילדים צריכים לדעת שהם יכולים לבוא אלינו גם עם דברים קשים שחוו, וגם עם דברים קשים שעשו. אנחנו לא נוותר על גבולות, אחריות ותיקון, אבל גם לא נוותר עליהם.

הילד או הילדה שלכם חווים תחושות קשות בעקבות מקרי האלימות בעיר? הנער שלכם מסתגר, נסוג, ונראה שמשהו ״יושב עליו״? גיליתם שהילד או הילדה שלכם היו מעורבים באירוע פוגעני ואתם לא יודעים איך נכון להגיב? מרגישים שאתם צריכים הכוונה או הדרכה כהורים?

אל תישארו עם זה לבד. ייתכן שטיפול או הדרכת הורים יוכלו לעזור לכם, וגם לילד שלכם.