איך נראה טיפול CBT בילדים ונוער, ואיך יודעים אם הוא באמת עוזר? שיחה עם אורית גאני, מטפלת במרחב
- 7 במאי
- זמן קריאה 4 דקות
הורים רבים שוקלים לפנות לטיפול עבור הילד או הילדה שלהם, אבל לא תמיד יודעים איך להסביר להם מהו טיפול, מה בכלל עושים בו, ומה קורה אם הילד לא רוצה להגיע. לצד זה, כמעט תמיד עולה גם השאלה הטבעית: איך נדע שהטיפול באמת יכול לעזור?
כדי להתבונן בשאלות האלה מקרוב, שוחחנו עם אורית גאני, מטפלת במרחב המקום לטיפול CBT, על העבודה הטיפולית עם ילדים ונוער, על האתגרים, על ההצלחות, ועל הרגעים הקטנים שמזכירים למה טיפול יכול לחולל שינוי משמעותי.
הרבה פעמים ההורים מתלבטים איך לתווך לילד את הצורך בטיפול - מה אומרים לילד ?
זה מאוד תלוי בגיל הילד ותלוי גם אם הילד מודע לקושי ומרגיש בעצמו שמשהו מציק לו. אם הוא יודע ומבין, אני מסבירה שטיפול נועד לעזור לו להתמודד. אם הוא לא חושב שיש לו קושי, אפשר לומר שההורים רוצים שיהיה לו טוב וקל יותר, ורוצים לעזור לו להשתמש בכוחות שכבר יש לו.
מה עושים בטיפול ?
בטיפול אנחנו עובדים על הקשר בין מחשבות, רגשות והתנהגות. אנחנו בודקים אילו מחשבות עוזרות לנו ואילו מחשבות מקשות עלינו, איך אני מרגיש ואיך אני מתנהג. אני עוזרת לילד ללמוד להכיר את הרגש שלו ולזהות אותו, להבין איך הרגש מרגיש בגוף, אילו מחשבות מלוות אותו, ואיך הוא מתנהג כשיש לו את המחשבה הזאת ואת הרגש הזה. את ההתנהגות אפשר לראות, ואז אפשר לשאול: האם אני אוהב את ההתנהגות הזאת? האם הייתי רוצה לשנות בה משהו? אני גם מאמינה שחשוב להעביר לילדים את המסר שמותר להרגיש הכל, גם כעס. השאלה היא לא אם מותר להרגיש, אלא איך אני מתנהג עם מה שאני מרגיש.
מה עושים אם ילד לא רוצה להגיע לטיפול?
קודם כל, אני מנסה להבין איתו למה הוא לא רוצה להגיע. אני מנסה להבין מה מקור ההתנגדות, יחד עם ההורים.
אני משתדלת להתאים את הטיפול לילד, לפעמים גם דרך משחקים, אמנות או דרכים אחרות שיותר נגישות לו. המסר מבחינתי הוא תמיד שהמטרה של הטיפול היא להקל ולעזור לאפשר איכות חיים טובה יותר.
גם כשיש קושי ספציפי, ואפילו אם הוא לא מאוד גדול, אין סיבה לסבול. לפעמים גם טיפול קצר מועד יכול מאוד לעזור. ספרי על תהליך טיפולי מוצלח שהיה לך. אני נזכרת בילדה בת 12 שהגיעה עם הרבה מאוד התנגדות וחוסר שיתוף פעולה. היא הייתה בטיפול במשך שנה, ובתחילת הדרך היו גם התנהגויות אלימות בחדר: היא זרקה עליי טושים, זרקה כדור בזעם, זרקה חפצים, יצאה מהחדר, צעקה והתחבאה.לאט לאט, דרך יצירת קשר, דרך משחקים, ועם הרבה סבלנות, הקשר בינינו התחיל להיבנות. מבחינתי, מאוד חשוב לא להיבהל מזה. זה לקח כמה חודשים. בכל פעם היא הייתה מגיעה ואומרת שלא רוצה לבוא, והיום, שנה אחרי, היא כבר רוצה להגיע בעצמה ואומרת שמחכה למפגש.
בהתחלה היא הייתה בחרדה תמידית ומילים מסוימות שאמרתי היו טריגר בשבילה. עם הזמן, היא הצליחה להחליף את המילה הזאת במילה אחרת.
הטיפול התחיל רק דרך משחקים, לאט ובהדרגה, בלי להשתמש במילים שהלחיצו אותה. אחר כך כבר יכולנו להתחיל לדבר, והיום היא מספרת ומשתפת, מדברת על המחשבות המפחידות שלה ועל כל מה שעובר עליה.
היא למדה לא לבטא את הכעס והחרדה שלה דרך התנהגות שלילית, אלא לדבר עליהם. היא למדה שמותר לכעוס, אבל שהיא יכולה לנהל את הכעס, את הרגשות ואת ההתנהגות שלה.
אני זוכרת שעבדנו גם סביב שאלות כמו: מה חשוב לי? אם חשוב לי שיהיו לי חברים, אבל אני מגיבה באלימות כלפי ילדים אחרים, האם זה באמת מקרב אותי למה שאני רוצה? ניסינו להבין יחד איך אפשר להגיב אחרת, בדרך שתקרב אותה למה שחשוב לה. ספרי על תהליך טיפולי קשה שחווית.
היה נער עם OCD, מחשבות טורדניות וקשיים חברתיים. בפעם אחת שבה הוא חווה אותי כלוחצת עליו, הוא הגיב בעוצמה, אמר שאני "חופרת" ושאני "לא מבינה כלום", והטיפול נפסק. הוא לא חזר.
כאשת מקצוע, זה לא פשוט. כל הזמן עולות שאלות פנימיות של כמה ללחוץ, כמה לקדם, כמה להניע קדימה, וכנראה שהוא חווה את זה כיותר מדי לחץ והחליט להפסיק.
בוודאי שלוקחים את זה ללב, גם אם יודעים שזה שייך לעולם הפנימי של המטופל. אני חושבת שעם הזמן לומדים לשים את זה מאחור, לדבר על זה בהדרכה, לשתף קולגות, ולהיעזר בזה כדי להרגיש שאת לא לבד ושזה קורה לכל מטפל. ועדיין, לפעמים אם מגיע מטופל שמזכיר במשהו אותו, זה חוזר. מה את הכי אוהבת בטיפול?
אני אוהבת את ההתקדמויות הקטנות. אני אוהבת הודעות בוואטסאפ אחרי סיום טיפול, כמו "הפגישות שלנו חסרות לי", או "עשיתי מה שאמרת לי", או "השתמשתי בבית הספר בטכניקה שלמדתי בפגישות איתך".
אני אוהבת לראות שאני משמעותית עבור מישהו. אני אוהבת לראות לא רק שינוי אצל הילד, אלא גם אצל ההורים. מרגש אותי כשהורים מדווחים שיש שיפור, שהאווירה בבית רגועה יותר.
אני נזכרת באבא שהיה מביא את הילד לטיפול, ואמר לי שהוא כבר מרגיש את ההבדל בהתנהגות של הילד באוטו בדרך חזרה הביתה.
מה את עונה להורים ששואלים: "איך נדע שהטיפול יעזור לנו?"
אני קודם כל בודקת מה הכי קשה להורים, מה הכי מטריד אותם, ולפי זה מנסה להבין אם הטיפול יכול לעזור. אנחנו מנסים ובודקים יחד.
חשוב לי גם לומר שבמפגשים הראשונים בדרך כלל עוד לא רואים שינוי גדול, כי קודם כל בונים את הקשר עם הילד ונותנים הזדמנות לטיפול. האם היו מקרים שבהם ראית שינוי מהיר?
כן. הייתה ילדה עם חרדה, ולמדנו יחד כמה טכניקות שהיא יישמה, והשינוי היה יחסית מהיר. בשלב מסוים כבר אפשר היה להפסיק את הטיפול, אבל היא בחרה להמשיך.
למרות שהיא קיבלה כלים שעזרו לה להקל על החרדה כמעט באופן מיידי, היא הרגישה שהיא רוצה להיכנס יותר לעומק. בשלב הזה הגדרנו ביחד מטרות חדשות לטיפול. מבחינתה, זאת הייתה שעה בשבוע שהיא כולה שלה ועבורה, המקום היחיד שבו הרגישה שהיא באמת יכולה להתבטא.
על אורית גאני
התחילה את דרכה המקצועית כמורה לחינוך מיוחד, בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי.
עובדת באברבנאל כבר כשלושים שנה כמורה לבני נוער מאושפזים.
לפני כשש שנים התחילה לרכז את התחום הנפשי במתי"א ((מרכז תמיכה יישובי/אזורי), ולפני כארבע שנים החליטה ללמוד CBT.
אורית חלק מצוות מרחב כשנתיים וחצי ומתרגשת כל פעם מחדש מהאפשרות הטמונה בכלי CBT להקל על חיי מטופלים צעירים והוריהם.
תגובות